ערעור לעליון בענין תחולת פטור מפיצויים לפי סעיף 200 לחוק התכנון והבניה. ביום 12.8.81 פורסמה למתן תוקף תכנית המקטינה את שטח הבניה הכולל ואת מספר יחידות הדיור על המקרקעין בבעלות המערערות. בשנת 1985 הגישו המערערות תביעת פיצויים לפי סעיף 197. לאחר שקיבלו משר הפנים הארכת מועד. תביעתן נדחתה ולכן פנו לועדה המחוזית, אשר בשנת 1991 נתנה החלטתה לדחות תביעתן. בשנת 1998 פנו המערערות לביהמ"ש המחוזי וביקשו סעד הצהרתי בדבר הפיצויים המגיעים להן. בערכאה קמא נקבע, כי מדובר בפגיעה של 2.6% משווי המקרקעין והתקיימו התנאים לפטור מפיצוי בהתאם לסעיף 200 לחוק התו"ב. מכאן הערעור. נקבע, כי אין די בכך שבתכנית הפוגעת מצויות הוראות הנוגעות לאחד מסוגי ההוראות המפורטות בסעיף, אלא ירידת הערך צריכה להיגרם על ידי אחת מאותן ההוראות. לענין סבירות הפגיעה נקבע, כי גם פגיעה שאיננה פגיעה של "מה בכך" עשויה להיחשב לפגיעה שאינה עוברת את תחום הסביר. אף בגישה המחמירה. פגיעה בשיעור של 2.6% אינה עוברת את גבול הסביר, ובמקרה דנן אף סכום הפגיעה, 64,000 דולר, אינו משנה קביעה זו. בקשר זה יש לדחות טענת המערערות, כי יש לבחון את הערך הכספי נכון ליום הגשת התביעה לביהמ"ש, שכן עצם העובדה שהתמשכות ההליכים הביאה לכך שהערך הכספי של הפגיעה הפך לבלתי מבוטל, אינה הופכת רטרואקטיבית את הפגיעה לבלתי סבירה. לענין פיזור הנזק נקבע, כי הנזק אינו ייחודי למערערות אלא מדובר במגמה תכנונית כללית המשליכה על בעלי מקרקעין שונים בעיר, ומדובר באינטרס ציבורי הבא לקדם את איכות החיים ע"י הוראת צפיפות הדיור. לעניין מבחן הצדק נקבע, כי מדובר בשיהוי כולל של 10 שנים, כשאצל הועדות המקומיות נוצרת ציפייה בדבר נטל הפיצויים המוטל עליהן, ושיהוי ניכר זה מקשה על ניהולן הכספי. במקרה דנן אכן היה שיהוי רב גם אצל הועדה המחוזית, אך את הפיצוי משלמת הועדה המקומית, אשר אינה צריכה להיפגע מהאופן בו נהגה הועדה המחוזית. לאור כל האמור נדחה הערעור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה