הועדה המקומית בקשה לשנות יעוד של שטח מיעוד חקלאי לשטח ציבורי פתוח שישמש כפארק עירוני בשטח של כ-700 דונם, לשם כך הורתה התכנית על הפקעת כל המקרקעין הפרטיים בתחומה. בעלי הקרקע במתחם הציעו תכנית אלטרנטיבית לפיה כ- 10% מהשטח המיועד לפארק יוקצה למגורים, ואילו יתרת השטח תשמש לפארק. ועדות התכנון דחו הצעה זו, ולכן עתרו בעלי הקרקע לביהמ"ש לעניינים מנהליים. ביהמ"ש קמא קיבל את עתירתם וקבע כי על ועדות התכנון לבחון שוב את האלטרנטיבה שהוצעה, אשר יש בה כדי לפחית את עוצמת הפגיעה בקנין, ומאידך אינה פוגעת בהקמת הפארק או ברציפותו. מכאן הערעור והערעור שכנגד. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעור העירייה וועדות התכנון וביטל את פסק דינו של ביהמ"ש קמא. נקבע כי ביהמ"ש לא ייטה להתערב בהחלטות מקצועיות של רשויות התכנון, ויתערב רק כאשר תוכן ההחלטה בלתי סביר באורח קיצוני. עוד נקבע כי ההחלטה לא לשלב בפארק מגורים הינה החלטה סבירה מאחר ושילוב מגורים היה משנה את אופי הפארק כפי שתוכנן, לא רק באשר להקטנת שטח הפארק, אלא אף מבחינת ההשפעה שתהיה לקרבת המגורים על אופי הפעילות בפארק- על האפשרות לקיים את הפעילויות המתוכננות ללא הפרעה מצד הדיירים לנופשים בפארק ולהיפך, ללא הגבלת ימים ושעות. ביהמ"ש קיבל את טענת העירייה כי עצם העובדה שקיימים בעיר שטחים ירוקים נוספים כמו גם העובדה כי הרשות הסכימה לגזירת שטחים מהפארק המתוכנן לצורך תחבורה, מוסדות ציבור ואף קניון, אין בהן כדי להפחית מסבירות ההחלטה. ביהמ"ש דן גם במשמעות הכלכלית של ההפקעה, שכן לטענת המשיבים אין בידי הועדה המקומית אפשרות לשלם את הפיצויים הכרוכים בהפקעה. בענין זה קיבל ביהמ"ש את הודעת ראש העיר בפני הועדה המחוזית לפיה כל בעל זכויות בתחום התכנית יוכל לפנות לאלתר על מנת לקבל את הפיצוי המגיע לו. עוד נדון עניינה של משפחה אשר בית מגוריה מצוי בחלקה בתחום התכנית. בענין זה נקבע כי ביתה של המשפחה אכן יוצא מתחום התכנית, אולם התקבלה עמדת העירייה וועדות התכנון כי אין להוציא משטח התכנית את כל החלקה שבבעלות המשפחה כי אם רק את שטח הבית ושטח מסוים נוסף מהחלקה. [עיריית הרצליה והועדה המקומית יוצגו ע"י הררי, טויסטר ושות']
יום שני, 3 בדצמבר 2012
עא 3801/06 18/02/08 העירייה אינה חייבת בהשבה בגין סיווג שגוי של נכס לצרכי ארנונה
המערערת מנהלת עסק המעניק שירותי יופי ואסתטיקה. במשך שנים חויב העסק בסיווג "חנות". לאחר שעבר העסק מקום, בוצעה בדיקה והעסק סווג כ"בית מלאכה", בתעריף הנמוך מתעריף לחנות. המערערת הגישה תביעה להשבת הסכומים שנגבו ממנה ביתר כאשר העסק סווג כחנות, זאת בטענה כי העירייה התרשלה. לבקשת העירייה, ביהמ"ש השלום דחה את התביעה על הסף וקבע כי הסמכות העניינית לדון בטענות מסורה למנהל הארנונה וועדת הערר. נטען כי עצם טענת הרשלנות אינה מקימה סמכות לביהמ"ש כאשר הטענה היחידה הינה גביית יתר. מכאן הערעור. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור וקבע כי טענה בדבר סיווג הנכס נתונה לסמכותו הייחודית של מנהל הארנונה. צוין כי אכן ביהמ"ש רשאי לדון בתביעה להשבת ארנונה כאשר היא מבוססת על רשלנות, אולם לשם כך על כתב התביעה לגלות מהי הרשלנות הנטענת בפעולות ספציפיות- כגון האם העירייה שלחה נציגים לא מיומנים לבצע מדידה או התעלמה מנתונים שהציג הנישום וכיוב'. אין די בציון כי סיווג הנכס היה שגוי כדי להקים עילת רשלנות שכן טענה בדבר סיווג שגוי מצויה בסמכות בלעדית של מנהל הארנונה. [עיריית הרצליה יוצגה ע"י הררי, טויסטר ושות']
עת"מ 2129/07 01/01/08 - פרשנות תנאי סף במכרז
העירייה פרסמה מכרז למתן שירותי קליטה, מיחזור והטמנה של אשפה ביתית. ועדת המכרזים דנה במכרז והמליצה על הצעתה של העותרת כהצעה הזוכה במכרז. ראש העיר לא אימץ את המלצת ועדת המכרזים, ומשכך הוחלט על ביטול המכרז. מכאן העתירה. העירייה טענה כי הצעת העותרת לא נבחרה לבסוף לאור אי עמידה בתנאי סף בקשר לאתר קליטת הפסולת. העותרת מצידה טענה כי פרשנות תנאי הסף במכרז שונה, וכי קבלת פרשנות העותרת תביא למסקנה כי הצעתה של העותרת עומדת בתנאי המכרז. נטען ע"י העותרת כי כאשר יש שתי דרכי פרשנות אפשריות לתנאי המכרז, יש להעדיף את הפרשנות המקיימת את ההצעה על פני פרשנות המביאה לפסילתה. טענה זו נדחתה. ביהמ"ש קבע כי יש לפרש תנאי מכרז בהתאם לכללי הפרשנות המקובלים, באופן שיבטיח ככל האפשר ודאות ובהירות של תנאים. נקבע עוד כי אימוץ פרשנות מקלה לתנאי מכרז בדיעבד תביא לפגיעה במשתתפים אחרים ולמשתתפים פוטנציאליים במכרז. העירייה הוסיפה וטענה כי ממילא כיום המכרז אינו נחוץ עוד מאחר ופורסם מכרז חדש הכולל גם סילוק ומיחזור פסולת. העותרת טענה כי מדובר בשני מכרזים שונים, אולם ביהמ"ש קבע כי בהקשר זה יש לתת משקל לעמדת העירייה ולכך שהיא סבורה כי המכרז אינו נחוץ עוד.[עיריית נס ציונה יוצגה ע"י הררי, טויסטר ושות']
ע"א 3652/06 23/12/07 המועד להגשת ערר ביוב והפרטים אשר הרשות מחויבת למסור במסגרתו
העוררים הגישו ערר להשבת היטל ביוב אשר שילמו לעירייה. בחלוף 5 חודשים מהתשלום, הוגשה בקשה של תושבים נוספים להצטרף לערר. העירייה התנגדה וטענה כי תביעתם של המבקשים להצטרף התיישנה מאחר ולא הוגשה תוך 30 מיום מיום קבלת דרישת החיוב, וכי ממילא ועדת הערר אינה מוסמכת להאריך את המועד להגשת הערר מעבר ל- 60 יום מיום מסירת דרישת התשלום. העוררים טענו כי כשמדובר בתביעה להשבת היטל ביוב ששולם להבדיל מתביעה בטרם תשלום ההיטל, חלים דיני ההתיישנות המתירים תביעה תוך 7 שנים. ועדת הערר דחתה את בקשת ההצטרפות וקבעה כי אינה מוסמכת להאריך את המועד להגשת ערר מעבר ל- 60 יום, וכי המועד להגשת ערר הינו קבוע בין בתביעת השבה ובין בערר טרם תשלום ההיטל. העוררים בקשו גם פרטים לגבי תאריך התקנת הביוב המאסף ומכון הטיהור, החלטת מועצה לגבי ביצועם, תכניות, מפרט ותשלום לקבלן. הבקשה נדחתה. ועדת הערר קבעה כי אין כל רלוונטיות לפרטים המבוקשים בהתייחס להתקנת ביב מאסף ומכון טיהור מאחר ושיטת החיוב הינה היטל ולא דמי השתתפות. שיטה זו מקנה למשיבה זכות לגבות היטל בגין תוספת בנין ללא קשר למועד ביצוע העבודות ועלותן הפועל. [עיריית הרצליה יוצגה ע"י הררי, טויסטר ושות']
הפ 211/07 18/12/07 חובת המינהל לתת לרשות זכות סירוב ראשונה במקרקעין לצרכי ציבור
המשיבה, חברת העובדים, חכרה מהמינהל מקרקעין המשמשים כמגרש כדורסל ומתקני ספורט. בין התובעים למשיבה התקיים מו"מ לצורך רכישת הזכויות במקרקעין ע"י התובעים תוך מימוש אופציה שניתנה בעבר לרכישת המקרקעין. לבסוף החליטה המשיבה לא לאשר את העסקה ולמכור את זכויותיה במקרקעין בדרך של התמחרות. מכאן התביעה להצהיר כי המשיבים מחויבים להעביר את זכויותיהם במקרקעין לתובעים. עיריית רעננה בקשה להצטרף כצד להליך. העירייה טענה כי בהתאם להחלטה 1062 של המינהל, היא זכאית לזכות סירוב ראשונית לרכישת הזכויות במקרקעין. בהחלטה 1062 נקבע ככלל כי נכסים אשר הוקצו ללא מכרז למטרות ציבוריות, לא יעבירם החוכר לצד שלישי אלא לאחר שנתן זכות סרוב ראשונית לרשות המקומית, למשך 90 יום. העירייה טענה כי משלא ניתנה לה זכות סירוב ראשונית, ממילא אין תוקף לכל עסקה. מנגד טענו התובעים, בין היתר, כי העירייה הביעה הסכמתה ליתן אישור העברה לטאבו בקשר למקרקעין, ולכן לטענתם ויתרה בכך על זכות במקרקעין. בית המשפט קיבל את עמדתה של העירייה ודחה את התביעה. נקבע כי כל עוד החלטה 1062 בתוקף, יש לפעול על פיה, ולכן העירייה זכאית לזכות סירוב ראשונה. עוד נקבע כי הנכונות לתת אישור העברה בטאבו אינה מלמדת על ויתור, מאחר והחלטה בנושא מימוש אופציה הינה ענין לראש העיר ומועצת העירייה, בעוד שהוצאת אישורי עירייה הינה ענין לפקידים העוסקים בכך, אשר אינם אמורים לדעת על קיומה של האופציה. [ עיריית רעננה יוצגה ע"י הררי, טויסטר ושות']
עת"מ 1932/05 13/12/07 דחיית עתירה לביטול הפקעה
בתב"ע משנת 1980 נקבע כי התכנית תבוצע תוך 5 שנים מיום אישורה וכי הפקעת השטחים הציבוריים תבוצע תוך שנתיים. התכנית בוצעה בעיקרה, ואולם שניים מהמגרשים שיועדו לצרכי ציבור לא הופקעו. בחלוף 25 שנה, הגישו בעלי המקרקעין שהופקעו עתירה לביטול ההפקעה בשני מגרשים בטענה כי הועדה המקומית זנחה את מטרת ההפקעה. העתירה נדחתה. נקבע כי המועד שנקבע בתכנית לביצועה היו משוער ומנחה בלבד, ובכל מקרה מתייחס למועד תחילת ביצוע התכנית ולא לסיומה, ולכן התכנית לא חדלה להתקיים עם חלוף המועד הנקוב בה כל עוד לא הוחלפה ע"י תכנית אחרת. עוד נקבע כי אף אם חלף המועד שנקבע בתכנית לביצוע ההפקעה, עדיין יכולה הועדה המחוזית לאשר את ביצוע ההפקעה במועד מאוחר יותר. הטענה באשר לזניחת מטרת ההפקעה נדחתה אף היא וצוין כי מטרת היעוד הציבורי בתכנית המפקיעה הינה לעיתים שמירת עתודות הקרקע למטרות ציבור. במקרה כזה נקבע כי מימוש המטרה הציבורית עשוי להתעכב אך אין מדובר בזניחת המטרה הציבורית. באשר לאחד המגרשים טענו העותרים כי על אף שיועד לשצ"פ הוא נותר מוזנח. בענין זה נפסק כי שצ"פ הינו שטח פתוח לציבור ואין הכרח לגנן אותו או לפתח אותו בדרך אחרת. [הועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה יוצגה ע"י הררי, טויסטר ושות']
עמ"נ 182/05 02/12/07 סיווג מחסני סופרמרקט לצורך ארנונה
המערער מחזיק במבנים המשמשים כסופרמרקטים. לטענתו היה על העירייה לסווג את שטחי האחסנה בכל אחד מהנכסים תחת סיווג של "מחסנים" ולא תחת הסיווג העיקרי שבו חויבו הנכסים- "חנויות לרבות רשתות שיווק ומרכולים". השגה וערר שהוגשו בענין זה נדחו, ומכאן הערעור. ביהמ"ש דחה את הערעור בענין זה, וקבע כי עפ"י ההלכה, המיושמת בצו הארנונה של העירייה, יש לחייב בארנונה עפ"י השימוש העיקרי גם שטחים בהן נעשה שימוש הטפל לשימוש העיקרי. כאשר קיימת זיקה בין תכליתה של יחידה אחת לבין תכליתה של יחידה סמוכה יש לראות במתקן הרב תכליתי נכס אחד לצרכי ארנונה. במקרה זה, מאחר ושטחי האחסון מהווים חלק אינטגרלי מהחנות ומשרתים אותה, אין לסווגם בנפרד. עם זאת, ביהמ"ש קבע כי תוצאה אחרת תיתכן מקום בו לשונו של צו הארנונה שונה. עוד נקבע כי ועדת הערר אינה רשאית לדון בטענה אשר לא הועלתה ע"י העורר בהשגה שהגיש. ביהמ"ש ציין גם כי לאור הכלל בדבר סופיות הדיון, אין ועדת הערר רשאית לתקן טעות מהותית שנפלה בהחלטתה. [עיריית הרצליה יוצגה ע"י הררי, טויסטר ושות']
מכר מקרקעין בתמורה אינו בגדר הפקעה
עתירה לביטול הפקעה והשבת המקרקעין לעותרים בטענה שמטרת ההפקעה לא מומשה במשך 25 שנה. העותרת היתה בעלת חלקות אשר אפשרות הבניה בהן היתה מוגבלת. משכך, היא יזמה תכנית לאיחוד וחלוקה, אשר במסגרתה יועד חלק מהחלקות לצרכי ציבור והעותרת חתמה לגביו על שטרי מכר לעירייה ללא תמורה. בעתירה נטען כי העותרת אולצה ע"י המשיבות לחתום על המסמכים, ולכן מדובר בהפקעה. העתירה נדחתה. נקבע כי טענה בדבר אילוץ או כפיה לחתום על מסמך מטילה על הטוען נטל הוכחה מוגבר, וכאן העותרת לא הצליחה להוכיח את טענתה. עוד נקבע כי אף שההליך הוגדר כ"מכר ללא תמורה", הרי בפועל יש לראות בעותרת כמי שקיבלה תמורה שכן התכנית שאושרה הביאה לשיפור משמעותי בזכויותיה הקנייניות של העותרת במקרקעין ולבניית עשרות יחידות דיור. נקבע כי משקיבלה העותרת תמורה- אין דינו של המכר כדין הפקעה.[המשיבה יוצגה ע"י הררי, טויסטר ושות']
בש"א 155794/07 30/10/07 הסמכות לדון בתביעה להשבת היטל ביוב
המשיבה הגישה תביעה להשבת היטלי פיתוח ששילמה לבית משפט השלום. העירייה הגישה בקשה לדחייה על הסף של רכיב הביוב וטענה שהסמכות לדון ברכיב זה נתונה לועדת הערר. בימ"ש קיבל את הבקשה ודחה את התביעה ברכיב הביוב על הסף. נקבע כי הסמכות לדון בהיטל הביוב, כולל תביעה להשבה, נתונה לועדת הערר. המשיבה טענה כי עם העברת התביעה לועדת הערר, היא עלולה להיתקל בטענת התיישנות, ולכן בקשה כי העברת התביעה לועדת הערר תותנה בהסכמת העירייה להארכת מועד להגשת הערר. בית המשפט דחה בקשה זו וקבע כי בעת הגשת התביעה המצב המשפטי בקשר לסמכויות ועדת הערר כבר היה ידוע ולכן אין מקום להיעתר למבוקש. [עיריית הרצליה יוצגה ע"י הררי, טויסטר ושות']
עת"מ 411/06 18/10/07 חיוב לראשונה של שטחי מבנה בארנונה
העירייה ערכה סקר נכסים בעיר, וכתוצאה ממנו בקשה להחל לחייב שטחים אשר בעבר לא חויבו בארנונה בבתים צמודי קרקע, כגון חניות מקורות, כניסות מקורות ומרתפים. מכאן העתירה. העותרים טענו כי מאחר ומדובר בשטחים אשר לא חויבו בעבר בארנונה, העירייה מנועה כיום מלחייבם, באשר חיוב זה מנוגד לדיני ההקפאה לאור היותו שינוי שיטת חישוב או לכל הפחות שינוי סיווג אשר נעשה ללא אישור השרים. ביהמ"ש דחה את העתירה בקשר לכל רכיבי החיוב. באשר לכניסות המקורות, טענו העותרים כי הגם שלפי צו המיסים ניתן היה תמיד לחייב רכיב זה בארנונה, הרי שהעירייה לא נהגה כך ופטרה מארנונה כענין שבמדיניות. בימ"ש דחה את הטענה וקבע כי אין חשיבות לשאלה מדוע לא חייבה העירייה את הכניסות המקורות בארנונה בעבר, וכי גם אם מדובר בהחלטת מדיניות, רשאית העיריה לשנותה. באשר לחניות מקורות ולמרתפים טענו העותרים כי בשנים קודמות היה בצו המיסים פטור לרכיבים אלו בתנאים מסוימים, והעירייה ביטלה פטור זה שלא כדין ללא קבלת אישור השרים. גם בענין זה נתקבלה עמדת העירייה ונקבע כי לא היה צורך באישור השרים שכן מדובר בחיוב ארנונה לראשונה, המצוי בסמכות העירייה. עוד טענו העותרים כי אין להטיל ארנונה על מחסנים שאינם מחוברים לקרקע חיבור של קבע ועל מחסנים אשר אינם צמודים לאחד מקירות הבית. גם טענה זו נדחתה ונקבע כי העירייה רשאית לחייב בארנונה מחסנים שאינם מחוברים חיבור של קבע לקרקע, וכן רשאית היא לחייב מחסן הנמצא בחצר בית המגורים אף אם אינו צמוד לו. [עיריית אשדוד יוצגה ע"י הררי, טויסטר ושות']
ת.א. 506/05 דחיית תביעה להשבת ארנונה לאחר שלא הוגשו השגות ועררים
התובעת הגישה כנגד העירייה תביעה, בין היתר להשבת ארנונה. לטענת התובעת היא חויבה במשך שנים בתשלום ארנונה בגין שטח קרקע, אשר לא הוחזק על ידה כי אם ע"י אחרים. משכיר הנכס לתובעת הודיע על כך לעירייה בשנת 2002, ומאותו מועד חייבה העירייה כאמור בהודעה. התביעה הינה להשבת הסכומים אשר שולמו בגין שטח הקרקע בטרם הודעת המשכיר. התביעה נדחתה. ביהמ"ש קבע כי על אף שבמקרים מסוימים ניתן להגיש תביעה להשבת ארנונה במקום השגה וערר, מדובר לרוב במקרים בהן העירייה התרשלה בקביעת החוב. במקרה זה לא נטען כי העירייה התרשלה. במצב הדברים שנוצר, לו היתה התובעת פועלת כדין ומגישה השגה, אזי יכלה העירייה לברר במועד מי המחזיק בקרקע ולשלוח הודעת חיוב מתאימה. משלא נעשה כך, והוגשה תביעת השבה בחלוף שנים, השתנה מצבה של העירייה לרעה, ולכן אין לאפשר את עקיפת מנגנון ההשגה והערר במקרה זה באמצעות הגשת תביעת השבה
עת"מ 2612/05 האם חניון לצוות בית חולים הינו בגדר "מטרה ציבורית" לצורך הפקעה?
הועדה המקומית הפקיעה מהעותרים שטחים הסמוכים לבית החולים "מאיר". עפ"י התכנית, יועדו השטחים לצרכי ציבור שונים. לאחר שנים שונו יעודי המקרקעין בתכנית לצרכי ציבור שונים וניתן היתר להקמת חניון לבית החולים על חלקות העותרים. מכאן העתירה. העותרים דרשו לבטל את העתירה מהטעם שחניון לשירות הצוות הרפואי איננו צורך ציבורי. עוד נטען כי מטרת שינוי היעוד היתה הגדלת החניון בתשלום לבאי בית החולים, ונטען כי שימוש שיש בצידו רווחיות אינו יכול להחשב כצורך ציבורי. העתירה נדחתה. ראשית נקבע כי העתירה הוגשה בשיהוי, שכן העותרים ישבו בחיבוק ידיים שנים רבות מיום ההפקעה ולא התנגדו לתכניות החלות על המקרקעין. נקבע כי הועדה המקומית כמו גם התאגיד המחזיק בבית החולים שינו מצבם לרעה עקב כך. לגופו של ענין נקבע כי חניון המשמש לסגל בית החולים יכול להיחשב כצורך ציבורי, מאחר והסגל משרת את כלל הציבור. עוד נקבע כי גם כאשר לצורך הציבורי מתלווה פן מסחרי, עדיין ניתן יהא לראות בכך צורך ציבורי כל עוד ההיבט המסחרי הוא טפל ולא העיקר. בנסיבות המקרה נקבע כי גם אם באי בית החולים משלמים בעבור שירותי החניה, ניכר כי הפן המסחרי הוא טפל למטרה הציבורית
עת"מ 2391/05 מכבי כפר-סבא נ' עיריית כפר-סבא
עתירה שביהמ"ש לא יתערב בקריטריונים סבירים שנקבעו לתמיכה בקבוצות ספורט. לטענת העותרת העירייה הפלתה את קבוצות הכדורסל שלה ביחס לקבוצות אחרות וכן הפלתה את קבוצת הנשים שלה ביחס לקבוצות גברים. בעתירה בקשה העותרת לתקוף את הקריטריונים לתמיכה שנקבעו ע"י העירייה. ביהמ"ש קבע כי העתירה הוגשה בשיהוי מאחר והקריטריונים לתמיכה נקבעו ופורסמו מספר שנים קודם להגשת העתירה. עוד נקבע כי לעירייה נתון שיקול דעת בקביעת חלוקת הכספים עפ"י צרכי העיר והיא אינה כבולה לעקרונות שנקבעו ע"י גופים אחרים. כך, לא התערב ביהמ"ש בהחלטת העירייה שלא לאמץ את עקרונות התמיכה שנקבעו ע"י משרד התרבות, מאחר וקבעה לעצמה קריטריונים שיוויוניים לחלוקה.
בג"צ 9817/04 חיים פרחי ואח' נ' שר הפנים ואח'
עתירה בעניין הארכת מועד להגשת תביעות לפיצויים לפי סעיף 197. ביום 11.3.98 נכנסה לתוקף תכנית מפורטת להסדרת ציר התנועה של דרך איילון דרום בתחום הערים בת-ים חולון. ביום 11.8.02 פנו 107 מתושבי האזור לשר הפנים, בבקשה להאריך את המועד להגשת תביעת פיצויים לפי סעיף 197, כשלבקשה צירף עורך דינם רשימה מפורטת של הפונים. ביום 10.12.02 פנה עורך הדין במכתב נוסף ובו כתב כי לקבוצה המקורית הצטרפו דיירים נוספים, שפרטיהם צורפו למכתב. ביום 5.8.03 הודיע שר הפנים כי המועד להגשת תביעות הוארך בשלושה חודשים מיום קבלת המכתב. בשלב זה החל עורך הדין בשליחת מכתבים נוספים בהם נאמר כי הוא מייצג דיירים נוספים, שאת פרטיהם לא ציין, וביקש ארכות מועד נוספות. לבסוף אישר השר ארכה עד ליום 15.2.04 אולם הבהיר, כי האישור מתייחס רק לאותם דיירים שנכללו ברשימה המקורית שאושרה ביום 5.8.03, מכאן העתירה. העתירה נדחתה. נקבע, כי השר אינו יכול להיעתר לבקשה כשלא ידוע מיהם המקבלים את הארכה, שכן אישור השר מצורף לתביעה לועדה המקומית, ועליה לדעת במדוייק מיהם התובעים שקיבלו את הארכה, ולא יתכן שעורך הדין שהגיש את הבקשה יחליט בדבר. כמו כן נדחתה טענת העותרים בדבר אפלייתם לעומת הקבוצה שקיבלה ארכה. נקבע, כי קבלת הטענה היתה מביאה להתעלמות מדרישת החוק בדבר "טעמים מיוחדים שירשמו". כמו כן, ככל שחולף משך זמן רב יותר, יש ליתן משקל גדל והולך לאינטרס ההסתמכות של הועדה המקומית, ולא ייתכן שטיעון של אפיה יאפיל באופן מוחלט על כל שיקול אחר.
עת"מ 2872/04 עמותת "שובו" נ' עיריית נס-ציונה ואח'
ערעור לארכת המועד ע"י יו"ר ועדת ערר לענייני ביוב להגשת ערר מעבר ל-60 יום, במהלך השנים 1999-2001 נשלחו למשיבים דרישות תשלום היטל ביוב, בהן צוינה זכותם להגיש ערר והמועד האחרון להגשתו. בשנת 2001 החלו המשיבים לפעול לקבלת מידע בעניין החיוב ובשנת 2003 הגישו לבית משפט השלום תביעה לסעד הצהרתי, לפיו אין הם חייבים בתשלום היטלים ואגרות פיתוח, לפי בקשת העירייה ובעקבות הלכת יזום, נמחק חלק התביעה המתייחס לביוב והוגש ערר לועדת הערר. בשלב זה הגישה העירייה בקשה למחיקת הערר על הסף, עקב הגשתו באיחור, אולם ועדת הערר דחתה הבקשה. מכאן ערעור העירייה. הערעור התקבל. ראשית נקבע, כי הוראת סעיף 31 לחוק הביוב מצביעה על כוונת המחוקק שלא להגביל את זכות הערעור להחלטות סופיות בלבד של ועדת הערר, ויש לאפשר קיומו של הליך בקשת רשות ערעור גם במסגרת ערעור מינהלי, מה גם שעסקינן בשאלה מהותית של הערכת מועד בניגוד להוראת חוק מפורשת. לגופו של עניין נקבע, כי לנוכח לשונו החד משמעית של סעיף 30 לחוק. אין מקום לפרשנות לפיה ליו"ר ועדת הערר סמכות טבועה להארכת מועד לתקופה בלתי מוגבלת על פי שיקול דעתו, ועל כן יו"ר הועדה לא היה רשאי להאריך למשיבים את המועד להגשת ערר מעבר ל-60 יום. אולם גם בהנחה שיו"ר הועדה רשאי לאריך מועדים, הרי בנסיבות העניין לא הוכח כי נתקיימו הנסיבות המצדיקות זאת. לאור האמור הערעור התקבל ובוטלה ההחלטה להארכת מועד.
בר"ע 1904/04 עיריית הרצליה נ' ממן יעקב ואח'
ערעור לארכת המועד ע"י יו"ר ועדת ערר לענייני ביוב להגשת ערר מעבר ל-60 יום, במהלך השנים 1999-2001 נשלחו למשיבים דרישות תשלום היטל ביוב, בהן צוינה זכותם להגיש ערר והמועד האחרון להגשתו. בשנת 2001 החלו המשיבים לפעול לקבלת מידע בעניין החיוב ובשנת 2003 הגישו לבית משפט השלום תביעה לסעד הצהרתי, לפיו אין הם חייבים בתשלום היטלים ואגרות פיתוח, לפי בקשת העירייה ובעקבות הלכת יזום, נמחק חלק התביעה המתייחס לביוב והוגש ערר לועדת הערר. בשלב זה הגישה העירייה בקשה למחיקת הערר על הסף, עקב הגשתו באיחור, אולם ועדת הערר דחתה הבקשה. מכאן ערעור העירייה. הערעור התקבל. ראשית נקבע, כי הוראת סעיף 31 לחוק הביוב מצביעה על כוונת המחוקק שלא להגביל את זכות הערעור להחלטות סופיות בלבד של ועדת הערר, ויש לאפשר קיומו של הליך בקשת רשות ערעור גם במסגרת ערעור מינהלי, מה גם שעסקינן בשאלה מהותית של הערכת מועד בניגוד להוראת חוק מפורשת. לגופו של עניין נקבע, כי לנוכח לשונו החד משמעית של סעיף 30 לחוק. אין מקום לפרשנות לפיה ליו"ר ועדת הערר סמכות טבועה להארכת מועד לתקופה בלתי מוגבלת על פי שיקול דעתו, ועל כן יו"ר הועדה לא היה רשאי להאריך למשיבים את המועד להגשת ערר מעבר ל-60 יום. אולם גם בהנחה שיו"ר הועדה רשאי לאריך מועדים, הרי בנסיבות העניין לא הוכח כי נתקיימו הנסיבות המצדיקות זאת. לאור האמור הערעור התקבל ובוטלה ההחלטה להארכת מועד.
עמ"נ 160/04 מרכז ורה סלומונס נ' ועדה מקומית כפ"ס ואח'
ערעור מינהלי בגין תכנית מקומית אשר הכילה אלמנטים משביחים ופוגעניים. בשנת 1994 פורסמה תכנית מחוזית להקמת מחלף כניסה לעיר כפר-סבא, במסגרתה בוטלו 4 הכניסות המובילות אל מרכז לדיור מוגן של המערערת. בשנת 1998 פורסמה תכנית מקומית אשר קבעה, בין היתר, כניסה יחידה למרכז. המערערת הגישה תביעה לפי סעיף 197 לפיצוי בסך 1,180,000 דולר, אולם התביעה נדחתה והוגש ערר. שמאי מכריע שמונה קבע, שמאחר ששווי ההשבחה הנובעת מאישור התכנית המקומית עולה באופן משמעותי על שווי הפגיעה, אין מקום לפיצויים. מכאן הערעור. הערעור נדחה. נקבע, כי באופן הגיוני, על השמאי לקבוע בראש ובראשונה האם התכנית אכן פגעה במקרקעין. יש לדחות טענת המערערת לפיה על השמאי להתמקד באלמנטים הפוגעניים בלבד של התכנית, שכן אם זכות הקניין לא ניזוקה אלא אף עלתה, אין לצפות לפיצוי אך בשל קיומן של הוראות מסויימות בתכנית אשר יש בהן לבדן לפגוע בערך המקרקעין. בנוסף, לעניין היחס שבין התכנית המחוזית לתכנית המקומית נקבע, כי אין לראות בהן תכנית אחת לפיה יש "לגרור" את הנזק שנגרם על ידי התכנית המחוזית אל מועד פרסום התכנית המקומית. עוד נקבע, כי ועדת הערר רשאית היתה להטיל על המערערת את הוצאות הועדה המקומית בהליכי הערר.
עע"ם 4614/02 גבריאלי ואח' נ' הועדה המקומית הרצליה
בית המשפט העליון אימץ את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בעת"מ 1166/01, בו קיבל בית המשפט את עמדת הועדה המקומית, לפיה היא רשאית לשנות את המלצותיה והחלטותיה, כל עוד הללו לא הועברו אל הועדה המחוזית וכל עוד הועדה המחוזית טרם נתנה החלטתה. כן נקבע, כי סעד ביטול הפקעה הוא קיצוני, ולכן גם במקרים של שיהוי בבצוע ההפקעה יינתן הוא בנסיבות חריגות בלבד.
עע"ם 3887/02 ביתילי נ' עיריית רעננה
בהמלצת בית המשפט העליון נדחה ערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בעת"מ 1312/01, שם נקבע לגבי עתירה להשבת חיובי יתר בארנונה, כי היא מבקשת לשנות את צד הכנסות העירייה ובכך תגרום לגירעון תקציבי שעשוי להשפיע על פעילות העירייה ביחס לכלל תושבי העיר, או לגרום להעלאת שיעורי הארנונה כדי לאזן את התקציב, ועל כן יש לקבל את טענת השיהוי שהעלתה העירייה.
ת"א 2024/02 חלקה 21 בגוש 6539 בע"מ נ' עיריית הרצליה
תביעה לתשלום פיצויי הפקעה בסך 7 מליון ₪. לטענת התובעת ביצעה העירייה הפקעה מוסווית במסגרת הליך איחוד וחלוקה. התביעה נדחתה. נקבע, כי לעירייה היו שתי דרכים אפשריות לפעול: הפקעה או הליך איחוד וחלוקה והיא רשאית היתה לבחור את הדרך בה תנקוט. הקצאת המגרשים נעשתה ע"י שמאי ובנקודת זמן זו היה על התובעת לבדוק לעומק את השלכות התכנית, אולם היא לא התנגדה אף על פי שהיתה מודעת להוראות התכנית. המועד להגשת תובענה בגין פגיעה מתכנית חלף זה מכבר ומכל מקום הדרך להגישה אינה ההליך שננקט בתובענה דנן ויש לסלק את התביעה על הסף. בנוסף נקבע, כי לתובעת היתה מודעות ברורה להליכי התכנון ועל כן יש לדחות את התביעה על הסף גם מחמת התיישנות.
ע"א 9853/01 חירם לנדאו בע"מ ואח' נ' ועדה מקומית כפר סבא ואח'
ערעור לעליון בענין תחולת פטור מפיצויים לפי סעיף 200 לחוק התכנון והבניה. ביום 12.8.81 פורסמה למתן תוקף תכנית המקטינה את שטח הבניה הכולל ואת מספר יחידות הדיור על המקרקעין בבעלות המערערות. בשנת 1985 הגישו המערערות תביעת פיצויים לפי סעיף 197. לאחר שקיבלו משר הפנים הארכת מועד. תביעתן נדחתה ולכן פנו לועדה המחוזית, אשר בשנת 1991 נתנה החלטתה לדחות תביעתן. בשנת 1998 פנו המערערות לביהמ"ש המחוזי וביקשו סעד הצהרתי בדבר הפיצויים המגיעים להן. בערכאה קמא נקבע, כי מדובר בפגיעה של 2.6% משווי המקרקעין והתקיימו התנאים לפטור מפיצוי בהתאם לסעיף 200 לחוק התו"ב. מכאן הערעור. נקבע, כי אין די בכך שבתכנית הפוגעת מצויות הוראות הנוגעות לאחד מסוגי ההוראות המפורטות בסעיף, אלא ירידת הערך צריכה להיגרם על ידי אחת מאותן ההוראות. לענין סבירות הפגיעה נקבע, כי גם פגיעה שאיננה פגיעה של "מה בכך" עשויה להיחשב לפגיעה שאינה עוברת את תחום הסביר. אף בגישה המחמירה. פגיעה בשיעור של 2.6% אינה עוברת את גבול הסביר, ובמקרה דנן אף סכום הפגיעה, 64,000 דולר, אינו משנה קביעה זו. בקשר זה יש לדחות טענת המערערות, כי יש לבחון את הערך הכספי נכון ליום הגשת התביעה לביהמ"ש, שכן עצם העובדה שהתמשכות ההליכים הביאה לכך שהערך הכספי של הפגיעה הפך לבלתי מבוטל, אינה הופכת רטרואקטיבית את הפגיעה לבלתי סבירה. לענין פיזור הנזק נקבע, כי הנזק אינו ייחודי למערערות אלא מדובר במגמה תכנונית כללית המשליכה על בעלי מקרקעין שונים בעיר, ומדובר באינטרס ציבורי הבא לקדם את איכות החיים ע"י הוראת צפיפות הדיור. לעניין מבחן הצדק נקבע, כי מדובר בשיהוי כולל של 10 שנים, כשאצל הועדות המקומיות נוצרת ציפייה בדבר נטל הפיצויים המוטל עליהן, ושיהוי ניכר זה מקשה על ניהולן הכספי. במקרה דנן אכן היה שיהוי רב גם אצל הועדה המחוזית, אך את הפיצוי משלמת הועדה המקומית, אשר אינה צריכה להיפגע מהאופן בו נהגה הועדה המחוזית. לאור כל האמור נדחה הערעור.
רע"א 4066/00 דומיץ נ' עיריית הרצליה
פ"ד נו (3) עמ' 477. במקרה זה חייבה העיריה את המערער בתשלום היטלי פיתוח בגין שטח קומת עמודים מפולשת המשמשת לחניית רכבים. בית המשפט העליון מנתחת את חוקי העזר הרלוונטיים מול החוקים המסמיכים, וקובע כי שטח הקומה המפולשת הוא אכן בר חיוב.
רע"א 2422/00 אריאל הנדסת רמזורים נ' עיריית בת-ים
פ"ד נו (4) עמ' 612.הערעור עסק בחיוב המערערת לשלם לעיריה פיצוי בסך של כ250,000- ש"ח, על הוצאות שנגרמו לה כתוצאה מהוצאת צו מניעה. נקבע, כי ההתחייבות שנתנה המערערת לצורך קבלת הצו אינה מותנית בכל גורם אחר מלבד דחיית התביעה, ואם חושש בעל הדין לקבל על עצמו את הסיכון, עליו להסתפק בברור התביעה ללא סעד זמני.
ע"א 8468/99 משה לייזר נ' עיריית הרצליה
בית המשפט דן בסוגיית עשיית עושר ולא במשפט וקבע כי שווי טובת ההנאה שהפיקה העירייה משימוש בקרקע המערער מתבטאת בחסכון הוצאותיה של העירייה שנבעו משימושה בקרקע. חישוב שווי טובת ההנאה יעשה לפי פרמטרים של עיסקה הנעשית מרצון בין שני הצדדים.
רע"א 2425/99 עיריית רעננה ואח' נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ ואח'
פד"י נד (4) עמ' 481. בתביעות השבה רבות שהוגשו נגד רשויות מקומיות רבות במדינת ישראל נתבעו סכומי כסף רבים בגין אגרות והיטלי פיתוח שנגבו מחברות קבלניות כתנאי לקבלת היתר בניה. בין היתר נתבעו
בבתי המשפט האזרחיים השבתם של היטלי ביוב ואגרת הנחת צנורות. לגבי שני מרכיבים אלו נקבעו גופי ערר שונים בחוק הרשויות המקומיות (ביוב) ובפקודת העיריות (אספקת מים) ולפיכך נתבקשה מחיקת אותם סכומים מתביעות ההשבה בשל סמכותן העניינית של גופי ערר אלו. בית המשפט העליון קיבל את הערעור וקבע כי לגופי הערר שנקבעו בחוק יש הסמכות העניינית לדון בהיטלי הביוב ואגרת הנחת צינורות ועל כן יש למחוק על הסף את רכיבים אלו מתביעות ההשבה שהוגשו לבתי המשפט האזרחיים. פסק דין זה משמש היום כהלכה מכרעת בתחום סמכויות ועדות הערר.
עס"ק 25/99 ועד עובדי מצילי הרצליה ואח' נ' עיריית הרצליה ואח'
פד"ע לה, עמ' 550. בית הדין הארצי לעבודה דן בשאלת גדר התערבותו של ביה"ד בהחלטת הממונה על השכר, וקיבל את עמדת העירייה לפיה נדרשת הסכמת הממונה על פי חוק יסודות התקציב, גם לביצועו של פסק בורר, מקום שהחלטתו של הבורר נוגעת לשינוי בתנאי שכר של עובד וכיו"ב.
ע"א 6648/98 עיריית הוד השרון נ' שיכון אזרחי בע"מ (טרם פורסם)
בשנת 1973 הסכימה המשיבה להעביר לעירייה את זכויותיה בחלקת מקרקעין, ובשנת 1978 נחתם הסכם, בו צומצמו הזכויות המועברות. בדיעבד הסתבר, כי שלושה חודשים קודם לכן נמכרה השליטה במשיבה, ומי שחתמו על ההסכם לא היו עוד מורשי חתימה מטעם המשיבה. לפיכך נקבע בערכאה קודמת, כי ההסכם המתקן חסר תוקף, ולעירייה אין זכויות במקרקעין. מכאן ערעור העירייה. הערעור התקבל. נקבע, כי ההודעה הכתובה שניתנה בשנת 1973 מעידה על הסכמה לבצע עסקה. הסכמה זו מהווה חוזה מחייב לכל דבר ועניין, גם לדרישת הכתב של סעיף 8 לחוק המקרקעין, שכן גמירות דעת ומסויימות יכולים למצוא ביטוי לאו דווקא בחתימה על המסמך המהווה הסכם. בעובדה שבמועד החתימה הפורמלית לא היו החותמים מוסמכים לחייב את החברה, אין כדי להביא לביטול ההתחייבות שניתנה קודם לכן, ועל כן יש לראות בעירייה כבעלת הזכויות במקרקעין נשוא המחלוקת.
רע"א 1543/98 אחימן טובה ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר-סבא
בנסיבות המקרה אושרה תכנית מקומית מפורטת המייעדת את המקרקעין לפארק עירוני וזאת בשונה מהיעוד שנקבע בתמ"א 31 לעניין שטח עירוני מיועד לבניה. הועדה המקומית דחתה את תביעת המערערים לפיצויים לפי סעיף 197, בנימוק שתמ"א 31 רק קובעת מגמות תכנון כלליות ואיננה יורדת לפרטים של תוכנית מקומית. בית המשפט המחוזי בת"א [עת"מ 23/97] קבע, כי תמ"א 31 יוצרת מסגרת כללית מנחה, בעוד יעוד המקרקעין מותנה בקביעת תכניות מתאר מחוזיות או מקומיות, ועל כן בדין דחתה הועדה המקומית את תביעת הפיצויים. בית המשפט העליון אישר את קביעת המחוזי ודחה את הערעור תוך שחזר על הקביעה, כי תמ"א 31 היא תכנית אסטרטגית בלבד, ואין למבקשים עילה לתביעת פיצויים בגין ירידת ערך הנטענת על ידם .
ע"א 4542/98 היימן נ' הועדה המקומית "הדרים"
תק- על 2000(1) 851. פס"ד עוסק בנושא שמאות מכרעת בשומת היטל השבחה. בימ"ש העליון פסק כי השמאי המכריע אינו כפוף בשומתו לשומת השמאים מטעם הצדדים, וזאת בין אם חורגת שומתו לטובת בעל הקרקע ובין אם לטובת הוועדה המקומית.
ע"א 3213/97 נקר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה הרצליה
פ"ד נג (4) עמ' 625. בית המשפט דן בשאלה פרשנותה של תוכנית וביחס בינה (התשריט) לבין החלטות של מוסדות התכנון שקדמו לאישורה. נפסק כי מסמכי התוכנית הם "דין" מחייב, גם אם לכאורה קיימת סתירה בינם לבין אותן החלטות.
ע"א 1444/95 עיריית אילת נ' מנהל מקרקעי ישראל ואח'
פ"ד מט (3) עמ' 749, פס"ד עסק בשאלת חוקיותו וסבירותו של מכרז לשיווק מגרשים שיצא מטעם מנהל מקרקעי ישראל, בלא שניתנה עדיפות לבני העיר אילת. המינהל לא שיתף את עיריית אילת במכרז אף שבעיר אילת כל הקרקעות הינם אדמות מנהל, ונוצר מצב בו שהמנהל קובע לבדו את מדיניות שווק הקרקעות לבניה בעיר בלא שלעירייה יש חלק בעיצוב מדיניות זו. בימ"ש העליון ביטל את המכרז וקבע כי תנאי המכרז עומדים בסתירה לתכלית הציבורית שלשמה הוצא, לוקים באי סבירות ודינם להתבטל. כן נקבע כי בנסיבות העניין אי תאום המכרז עם עיריית אילת, כשלעצמו מהווה פגם במכרז גופו.
ע"א 6826/93 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה כפר-סבא נ' דב חייט ואח'
פ"ד נא (2) עמ' 286. ערעור על זכותם של חוכרים לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה. בית המשפט קיבל את עמדת הועדה המקומית תוך שקבע בין היתר, כי יש להתחשב בשיעור דמי ההיתר שהיה על התובעים לשלם למינהל מקרקעי ישראל בגין התכנית המקורית לעומת דמי היתר שיש לשלם על פי התוכנית הפוגעת, תוך הפחתת ההפרש משווי הפגיעה. כמו כן קבע בית המשפט כי יש להתחשב בעובדה שהתכנית המקורית חייבה הריסת המבנה שמצוי במקרקעין לעומת התוכנית הפוגעת שמאפשרת השארת המבנה הקיים על כנו, ועל כן יש להפחית גם את הערך המוסף של השארת המבנה במקרקעין משווי הפגיעה.
בג"צ 465/93, 1135 טריידט ס.א., חברה זרה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה
פ"ד מח (2) עמ' 623. פסק הדין עוסק בהשתהות הרשות בביצוע הפקעה של מקרקעין, המיועדים על פי תוכנית לצרכי ציבור תוך דיון עקרוני בסוגית ההפקעה מול זכות הקנין. בימ"ש העליון קבע, כי הסעד הקיצוני של ביטול הפקעה בגין שיהוי ינתן רק אם השהוי חרג מגדר הסביר.
בג"צ 973/90 פרופיל חן ואח' נ' עיריית יבנה
פד"י מה (1) עמ' 16, משרדנו ייצג במקרה זה את העותרות. בית המשפט העליון, בקבלו את העתירה, קבע, כי תעודת המסים אותה מוציאה העירייה לצרכי רישום מקרקעין כאמור בסעיף 324 (א) לפקודת העיריות, נועדה להעיד על סילוק חובותיו של בעל הנכס ביחס לאותו נכס, ולא על כך שהנכס עצמו נקי מכול חוב יהא מקורו אשר יהא. מאחר וחובות הארנונה היו בגין אחזקת שוכרים בנכס ולא חובות הבעלים חויבה העירייה ליתן תעודה לרשם המקרקעין.
בג"צ 879/89 בנייני ט.ל.מ חב' לבניין בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון ואח'
פד"י מד (2) 831. בג"צ בו נדונה השאלה העקרונית האם בקשה להיתר בניה בבית משותף חייבת להיות חתומה על ידי כל בעלי הדירות או שמא די בחתימת אחד או אחדים מבעלי הדירות.
בג"צ 129/84 פרופיל חן ואח' נ' המועצה המקומית יבנה
פד"י לח (4) עמ' 413,משרדנו יצג במקרה זה את העותרות בבג"צ בו נדונה השאלה מהי קרקע תפוסה לצרכי חיובי ארנונה. ביה"מש, בקבלו העתירה, קבע כי המועצה המקומית פעלה בחוסר סמכות בחייבה את העותרות בארנונה בשעה שאין מחלוקת כי אין הן משתמשות בנכס ומשכך אינן נכנסות בגדרה של קרקע תפוסה כהגדרתה בפקודת העיריות.
ע"א 620/82 רשף נ' מועצת עיריית הרצליה
פ"ד לז (4) עמ' 57, פס"ד בו אישר ביהמ"ש העליון חוק עזר של עיריית הרצליה בו שונתה שיטת גביית השתתפות בגין סלילת כבישים ומדרכות מדמי השתתפות להיטל.
הירשם ל-
רשומות (Atom)