ערעור לארכת המועד ע"י יו"ר ועדת ערר לענייני ביוב להגשת ערר מעבר ל-60 יום, במהלך השנים 1999-2001 נשלחו למשיבים דרישות תשלום היטל ביוב, בהן צוינה זכותם להגיש ערר והמועד האחרון להגשתו. בשנת 2001 החלו המשיבים לפעול לקבלת מידע בעניין החיוב ובשנת 2003 הגישו לבית משפט השלום תביעה לסעד הצהרתי, לפיו אין הם חייבים בתשלום היטלים ואגרות פיתוח, לפי בקשת העירייה ובעקבות הלכת יזום, נמחק חלק התביעה המתייחס לביוב והוגש ערר לועדת הערר. בשלב זה הגישה העירייה בקשה למחיקת הערר על הסף, עקב הגשתו באיחור, אולם ועדת הערר דחתה הבקשה. מכאן ערעור העירייה. הערעור התקבל. ראשית נקבע, כי הוראת סעיף 31 לחוק הביוב מצביעה על כוונת המחוקק שלא להגביל את זכות הערעור להחלטות סופיות בלבד של ועדת הערר, ויש לאפשר קיומו של הליך בקשת רשות ערעור גם במסגרת ערעור מינהלי, מה גם שעסקינן בשאלה מהותית של הערכת מועד בניגוד להוראת חוק מפורשת. לגופו של עניין נקבע, כי לנוכח לשונו החד משמעית של סעיף 30 לחוק. אין מקום לפרשנות לפיה ליו"ר ועדת הערר סמכות טבועה להארכת מועד לתקופה בלתי מוגבלת על פי שיקול דעתו, ועל כן יו"ר הועדה לא היה רשאי להאריך למשיבים את המועד להגשת ערר מעבר ל-60 יום. אולם גם בהנחה שיו"ר הועדה רשאי לאריך מועדים, הרי בנסיבות העניין לא הוכח כי נתקיימו הנסיבות המצדיקות זאת. לאור האמור הערעור התקבל ובוטלה ההחלטה להארכת מועד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה