הועדה המקומית בקשה לשנות יעוד של שטח מיעוד חקלאי לשטח ציבורי פתוח שישמש כפארק עירוני בשטח של כ-700 דונם, לשם כך הורתה התכנית על הפקעת כל המקרקעין הפרטיים בתחומה. בעלי הקרקע במתחם הציעו תכנית אלטרנטיבית לפיה כ- 10% מהשטח המיועד לפארק יוקצה למגורים, ואילו יתרת השטח תשמש לפארק. ועדות התכנון דחו הצעה זו, ולכן עתרו בעלי הקרקע לביהמ"ש לעניינים מנהליים. ביהמ"ש קמא קיבל את עתירתם וקבע כי על ועדות התכנון לבחון שוב את האלטרנטיבה שהוצעה, אשר יש בה כדי לפחית את עוצמת הפגיעה בקנין, ומאידך אינה פוגעת בהקמת הפארק או ברציפותו. מכאן הערעור והערעור שכנגד. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעור העירייה וועדות התכנון וביטל את פסק דינו של ביהמ"ש קמא. נקבע כי ביהמ"ש לא ייטה להתערב בהחלטות מקצועיות של רשויות התכנון, ויתערב רק כאשר תוכן ההחלטה בלתי סביר באורח קיצוני. עוד נקבע כי ההחלטה לא לשלב בפארק מגורים הינה החלטה סבירה מאחר ושילוב מגורים היה משנה את אופי הפארק כפי שתוכנן, לא רק באשר להקטנת שטח הפארק, אלא אף מבחינת ההשפעה שתהיה לקרבת המגורים על אופי הפעילות בפארק- על האפשרות לקיים את הפעילויות המתוכננות ללא הפרעה מצד הדיירים לנופשים בפארק ולהיפך, ללא הגבלת ימים ושעות. ביהמ"ש קיבל את טענת העירייה כי עצם העובדה שקיימים בעיר שטחים ירוקים נוספים כמו גם העובדה כי הרשות הסכימה לגזירת שטחים מהפארק המתוכנן לצורך תחבורה, מוסדות ציבור ואף קניון, אין בהן כדי להפחית מסבירות ההחלטה. ביהמ"ש דן גם במשמעות הכלכלית של ההפקעה, שכן לטענת המשיבים אין בידי הועדה המקומית אפשרות לשלם את הפיצויים הכרוכים בהפקעה. בענין זה קיבל ביהמ"ש את הודעת ראש העיר בפני הועדה המחוזית לפיה כל בעל זכויות בתחום התכנית יוכל לפנות לאלתר על מנת לקבל את הפיצוי המגיע לו. עוד נדון עניינה של משפחה אשר בית מגוריה מצוי בחלקה בתחום התכנית. בענין זה נקבע כי ביתה של המשפחה אכן יוצא מתחום התכנית, אולם התקבלה עמדת העירייה וועדות התכנון כי אין להוציא משטח התכנית את כל החלקה שבבעלות המשפחה כי אם רק את שטח הבית ושטח מסוים נוסף מהחלקה. [עיריית הרצליה והועדה המקומית יוצגו ע"י הררי, טויסטר ושות']
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה