המערערת מנהלת עסק המעניק שירותי יופי ואסתטיקה. במשך שנים חויב העסק בסיווג "חנות". לאחר שעבר העסק מקום, בוצעה בדיקה והעסק סווג כ"בית מלאכה", בתעריף הנמוך מתעריף לחנות. המערערת הגישה תביעה להשבת הסכומים שנגבו ממנה ביתר כאשר העסק סווג כחנות, זאת בטענה כי העירייה התרשלה. לבקשת העירייה, ביהמ"ש השלום דחה את התביעה על הסף וקבע כי הסמכות העניינית לדון בטענות מסורה למנהל הארנונה וועדת הערר. נטען כי עצם טענת הרשלנות אינה מקימה סמכות לביהמ"ש כאשר הטענה היחידה הינה גביית יתר. מכאן הערעור. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור וקבע כי טענה בדבר סיווג הנכס נתונה לסמכותו הייחודית של מנהל הארנונה. צוין כי אכן ביהמ"ש רשאי לדון בתביעה להשבת ארנונה כאשר היא מבוססת על רשלנות, אולם לשם כך על כתב התביעה לגלות מהי הרשלנות הנטענת בפעולות ספציפיות- כגון האם העירייה שלחה נציגים לא מיומנים לבצע מדידה או התעלמה מנתונים שהציג הנישום וכיוב'. אין די בציון כי סיווג הנכס היה שגוי כדי להקים עילת רשלנות שכן טענה בדבר סיווג שגוי מצויה בסמכות בלעדית של מנהל הארנונה. [עיריית הרצליה יוצגה ע"י הררי, טויסטר ושות']
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה