המערער מחזיק במבנים המשמשים כסופרמרקטים. לטענתו היה על העירייה לסווג את שטחי האחסנה בכל אחד מהנכסים תחת סיווג של "מחסנים" ולא תחת הסיווג העיקרי שבו חויבו הנכסים- "חנויות לרבות רשתות שיווק ומרכולים". השגה וערר שהוגשו בענין זה נדחו, ומכאן הערעור. ביהמ"ש דחה את הערעור בענין זה, וקבע כי עפ"י ההלכה, המיושמת בצו הארנונה של העירייה, יש לחייב בארנונה עפ"י השימוש העיקרי גם שטחים בהן נעשה שימוש הטפל לשימוש העיקרי. כאשר קיימת זיקה בין תכליתה של יחידה אחת לבין תכליתה של יחידה סמוכה יש לראות במתקן הרב תכליתי נכס אחד לצרכי ארנונה. במקרה זה, מאחר ושטחי האחסון מהווים חלק אינטגרלי מהחנות ומשרתים אותה, אין לסווגם בנפרד. עם זאת, ביהמ"ש קבע כי תוצאה אחרת תיתכן מקום בו לשונו של צו הארנונה שונה. עוד נקבע כי ועדת הערר אינה רשאית לדון בטענה אשר לא הועלתה ע"י העורר בהשגה שהגיש. ביהמ"ש ציין גם כי לאור הכלל בדבר סופיות הדיון, אין ועדת הערר רשאית לתקן טעות מהותית שנפלה בהחלטתה. [עיריית הרצליה יוצגה ע"י הררי, טויסטר ושות']
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה